במאמרו "הטרגדיה של נחלת הכלל" (1968). טען גרט הרדין כי מצב הסביבה הוא
"טרגי" מכיוון שהיא מהווה נחלת כלל: מכיוון שמה ששייך לכולם לא שייך בעצם
לאף אחד והוא הופך להפקר; לכל אחד הזכות לנצלו את המשאב המשותף ככל שיחפוץ,
כולל זיהום או ניצול יתר, עד כדי גרימת משבר סביבתי בלתי נמנע.
את הסביבה המשיל הרדין לשטח מרעה עליו מגדלים איכרים פרות. אדמת המרעה היא
נחלת הכלל - היא שייכת לכולם. רועה הפרות הרציונלי, לפי הרדין, שואף למקסם
את רווחיו, ולכן ישאף להגדיל את עדר הפרות שלו ככל שניתן. החישוב הוא פשוט:
הרווח מגידול הפרה הוא פרטי שלו. אולם הנזק לאדמת המרעה כתוצאה מרעיית-יתר
יתחלק על "כולם" - על כל הרועים האחרים. ומכיוון שכל רועה יחשוב באותה
הדרך, האסון האקולוגי (דלדול משאבים) הוא בלתי נמנע. לכן, חברה של בני אדם
רציונליים ברמת הפרט תוביל בהכרח להתנהגות לא רציונלית ברמת החברה, ולקריסה
סביבתית.
ההבחנה בין תועלת פרטית להפסד ציבורי מהווה חלק מחיי היומיום שלנו. גם
בדוגמת זיהום האוויר, הנהג הנוסע ברכב פרטי "נהנה" מן המהירות והנוחות (אם
נתעלם מהפקקים, מצוקת החנייה וכו') -- הם תועלתו הפרטית. העלויות הנוספות
הכרוכות בנסיעותיו -- כמו זיהום האוויר והרעש -- הן כבר עלויות "חיצוניות",
בהם נושאים תושבי העיר. לכן, הנהג הרציונלי ימשיך לנסוע ברכב פרטי בעיר...
נחלת הכלל וכלכלת השוק
אחת הבעיות היא שהמדדים הכלכליים שמספקת לנו הכלכלה הקונבנציונאלית כמו
התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) עיוורים לערכם של משאבים שונים הנמצאים בנחלת
הכלל כמו: אוויר נקי, נוף, שקט או מים נקיים. ערכם נמדד בעיקר כשמתרחשת
פגיעה בהם, או כשהם הופכים לסחורה במסגרת פרויקט כלכלי (בניה ליד חוף הים).
באופן פרדוקסאלי, כשמי התהום מזדהמים, והתושבים (כלומר העשירים שבהם)
מתחילים לקנות מים בבקבוקים, הכלכלה רושמת "צמיחה" (בתמ"ג), למרות שהציבור
למעשה התרושש עקב הפגיעה בזכותו ליהנות ממי שתייה זולים. את הזיהום והפגיעה
בסביבה וברווחתם של כלל התושבים הכלכלנים אינם מודדים כלל.
התקפת כלכלת השוק על נחלת הכלל באה משתי חזיתות. מצד אחד, השוק לוקח דברים
בעלי ערך מנחלת הכלל ומוכר אותם (מחצבים) או מפריט אותם (כלומר, הופך אותם
לפרטיים) - כמו הקצאת שטח ציבורי לצרכי יזמות עסקית פרטית. מצד שני, השוק
משליך פסולת ותוצרי לוואי של פעילותו בנחלת הכלל, ובעצם אומר "זו לא הבעיה
שלי". הכלכלנים קוראים לזה "החצנת עלויות" (
externalizing
costs). לדוגמה, מפעלים
המעדיפים להזרים שפכים תעשייתיים לנחלים כמו הירקון או הקישון על ידי מפעלי
תעשייה, במקום להשקיע במתקני טיהור. ההפסד מהנזק הסביבתי שנגרם לנחלים
(העלות ש"הוחצנה") הוא של כלל הציבור, בעוד שמאזני המפעלים מציגים רווח נאה
והתמ"ג אפילו רושם "צמיחה".
ידע ותרבות כנחלת הכלל
...משאבי החברה מתחלקים למשאבים
חומריים ותרבותיים. הסביבה התרבותית שלנו, נוהלה מאז ומתמיד כנחלת הכלל,
אשר חיונית עבורנו לא פחות מהסביבה הטבעית. שפות, סיפורי עם וידע טכנולוגי
ומדעי, היו הבסיס לתרבות ולהתפתחות האנושית. כל אדם גדל ומתפתח על בסיס
הניסיון והידע שנצבר בדורות הקודמים, ואשר נמצא למעשה בנחלת הכלל - נגיש
לכולם, ומבוסס על תרומות של בני אדם רבים לאורך הדורות. ניוטון לדוגמה גרס
שכמדען "בסך הכל" עמד על כתפי ענקים בתגליותיו. רק נגישותם המירבית של ידע
ואוצרות תרבות לכלל בני האדם יכולים להבטיח את את המשך צבירת הידע ואת
טיפוח היצירתיות האנושית הטכנולוגית, המדעית והתרבותית...
אולם, במאה ה- 20 האריך הקונגרס האמריקאי את משך זכויות היוצרים 11 פעמים,
עד שכיום מבטיח החוק באמריקה מונופול כמעט נצחי על יצירות תרבות ורוח. ...
יוזמי הארכת תוקף הזכויות היו תאגידים, כמו דיסני, שרצו לשמר ככל הניתן את
יכולתם להפיק רווחים מדמויות כמו מיקי מאוס. תאגידי ענק מחזיקים כיום בחלק
גדול מזכויות היוצרים בארה"ב. והסכמי הסחר הבינלאומיים מבטיחים את שמירתן
של הזכויות המתרחבות גם במקומות אחרים.
למעשה יש כאן תהליך של גידור נחלת הכלל התרבותית, והפיכתה לסחורה (ממש כמו
גידור חוף בכינרת וגביית תשלום בכניסה). חוקים אלה גם מגבילים את חופש
היצירה, כפי שקרה בארץ כשבית המשפט העליון אסר על פרסום ספר של דודו גבע,
מאייר ברווזים ידוע, שכלל בין היתר שימוש בדמותו של דונלד דק - כברווז
היסטורי מפורסם. הספר נגנז, עותקיו הוחרמו, והציבור בארץ לא זכה ליהנות
מיצירתו של המאייר והסטיריקן המוכשר.
חידוש תודעת נחלת הכלל- נחלת הכלל היא נקודת מפגש מרתקת בין השיח החברתי והסביבתי. נחלת-הכלל
מציגה את המשבר הסביבתי מנקודת מבט ייחודית: האופן שבו בני האדם נוהגים
ברכושם המשותף. סוגיית הניהול של הנכסים המשותפים כוללת כמובן שיקולים
רבים: הצורך להגן עליהם מפגיעה (זיהום או דילדול משאבים); והצורך להשתמש
במשאבים בצורה שיוויונית וצודקת ולמנוע ביזה של נכסי הכלל לטובת מעטים.
אופיים המגוון של הדברים היכולים להיחשב כנחלת הכלל אינו מקרי: זהו כינוי
לסוג מסויים של הסכמה חברתית. למושג נחלת הכלל יכולת לקשור תופעות שונות
שעד כה נראו כאילו אינן קשורות זו לזו, ולהצביע על המשותף ביניהן: סוג
החוזה החברתי והקהילתי המסדיר את השימוש בהם, והיתרונות החברתיים והכלכליים
(מבחינת רוב הציבור) הכרוכים בשימור ובטיפוח הסדרים אלה.
המאבק על מעמדם של הידע ונכסי תרבות מדגימה את האמת הבסיסית על אודות נחלת
הכלל: מעמד נחלת הכלל יקבע את אורח החיים שלנו, את החיים הכלכליים ואת אופי
החברה וערכיה כבר בעתיד הקרוב. אם אנו מעוניינים בהרס הסביבה הטבעית
וב"גידור" התרבות, אז נמשיך למדוד התקדמות חברתית במדדים כלכליים צרים כמו
התמ"ג ונתמוך בהפרטת המרחב הציבורי כולו: רעיונות, ידע, סוגי אורז ותירס,
חופי הכינרת, מים, ועוד.
לחילופין, אפשר שנבין שחלק עצום מן העושר והנכסים שלנו מקורם ברשות הרבים,
כשרווחתנו העתידית והדאגה לאיכות החיים שלנו מחייבות שנשמור על נחלת הכלל
ככזו: כנכסים טבעיים ותרבותיים משותפים השייכים לכולם, אשר ניהולם כרכוש
משותף הוא המבטיח את השגשוג החברתי והתרבותי לטווח הארוך.
|